כמו בתחילתו של כל דבר גם הסיפור שלי מתחיל בצורך, צורך לא מודע להינצל.

שנים בתל אביב וניו יורק מרוחקת מהסביבה בה גדלתי שהייתה עמוסה מידי ברגשות קשים חייתי חיים מערביים עם קריירה ודירה מגניבה ובגדי מעצבים, מסעדות תל אביביות, מסיבות ומעגלים של גירוי ותגובה, הרבה עשייה ברוכה ולצידה המון הסחות דעת. לאורך השנים כחוט שני צדדי ומדוכא פיזרתי פרורי לחם כדי לזכור את הדרך הביתה לנהלל ולחלומות שלי על האישה שרציתי להיות כשאהיה גדולה שהפכו עמומים יותר ויותר..בזמן הזה ציפורים תל אביביות כנראה נשנשו את הפרורים...

חלומות לבשו ופשטו צורה, רציתי לנסוע למיליון מקומות, ללמוד מיליון דברים...בשום מקום לא נולדה מהרצון מוטיבציה אמיתית שתיקח את הזרע הרעיוני למצב של גדילה, פרח ופרי...המשכתי לעבוד על עוד פרויקט, עוד סרט דוקומנטארי, עוד פגישה משמעותית יותר ופחות...

ואז התברכתי לעבוד על שלוש הפקות של ערוץ 10 במקביל כשהערוץ נפל ומצאתי את עצמי מול שוקת שבורה, חשבתי לחזור לעבוד כברמנית...רק עם טיפים הסתבר אפשרי לשרוד במדינתנו הקטנה החנוקה במיסים למיניהם כשסיפרתי לאימא שלי היא אמרה "ברמנית את יכולה להיות כאן בעמק בלי לשלם שכר דירה". חזרתי הביתה.

המשכתי לעבוד על הפקות מכאן והתחלתי לברמן ואז התחילו השלשולים. במשך שנה...עשיתי את כל הבדיקות עד שרופא אחד אמר "אין פתולוגיה, זה אצלך בראש תפסיקי" אז הפסקתי זאת הייתה שנה של התנקות, הזדככות והבנה ראשונה של העוול שעשיתי לעצמי בניתוק מבית הגידול הטבעי שלי...

זה היה התהליך שלי ובחרתי ללכת רחוק כדי לחזור כשכיסי מלאים זרעים שרק היום מתחילים לנבוט...

קצת אחרי שחזרתי הביתה אח שלי הציע לי לעבור לגור בדירונת ששיפץ בחצר. באותם ימים החצר שלנו הייתה מוזנחת מאד והתאבלה על מותו של סבא שלי. בכל מקום, מחסן, גינה היו פזורים בערבוביה חומרי גלם וג'אנק עד גובה הראש.

כמו קשר גדול התחלתי לפרום ולהפריד את האנרגיות הקשות האלו, בסיזיפיות סחבתי, הרמתי, מיינתי, גררתי, ניקיתי מאבק של שנים בניחוח חומרי הדברה מחסן אחרי מחסן... משפחתי סברה שאחז בי טרוף ואני לא ידעתי מה אני עושה ולא יכולתי לעשות אחרת עד שהגעתי לצריף.

את הצריף בנו לסבא שלי כשהיה בן 17, זה הסיפור שסבתא מספרת. בבית היו שלושה חדרים עם משפחה בכל אחד, בנו אותו מעץ, הגג פח גלי ואת כולו כיסה פעם שיח ירוק וגדול שיום אחד חלה ומת, אמא שלי אומרת "מעניין מה הרג את המטפס?" ואני אומרת שהצריף הרג אותו או שהוא היה הורג את הצריף.

כשחזרתי מניו יורק (שנה מתוך 7 שנותיי התל אביביות) היו לי כמה חודשים בבית, אימא כבר קלעה סלים מסנסני תמרים ורצתה לפתוח חנות, איתן אח של אבא משוויץ שיפץ מבפנים, ריצפת בטון נוצקה ועליה ציירתי גפנים, במשך תקופה אספנו עבודות של אומנים יצרנו וייצרנו כשהחנות הייתה מוכנה לפתיחה חזרתי לתל אביב ואז סבא נפטר, החנות נסגרה, עוד מחסן נולד, לאבק, חפצים וחלומות מודחקים...

את הצריף הזה אני פוגשת אחרון בסבב המחסנים ומבינה שיש לי חנות אליה אני אוספת אוצרות מחדש, בהתחלה חיפשתי עבודות של אומנים אבל מהר מאד נמשכתי אל החפצים מפעם עם הצורות הנקיות, הפונקציונאליות, כלי אמייל ושרפרפים, פתיליות ומנורות שמן, שווקי פשפשים והאנשים שבהם, חפצים שמנסים בהזדמנות אחרונה להינצל מערמת הזבל של השכחה הקולקטיבית, שרידים של עולם שהעריך את כליו ואיננו עוד...

כמעט.

כל ששי-שבת הייתי פותחת את החנות, מנקה, מסדרת את הגינה, מגרפת את המדשאות, אוספת עלים לערמות....ובמשפחה היו צוחקים שוב היא מגרפת ואני לא ידעתי מה אני עושה אבל הייתי חייבת לעשות...

ואז נולד הרעיון לעשות מפגש חברות עם בגדים ואביזרים שאנחנו כבר לא רוצות (כל מי שקנתה אי פעם נעליים לא במידה שלה רק כי היא רצתה אותן זה זמן מעולה להרים יד)...הרמתי את הכפפה...הדשא רחב הידיים היה משאב קיים שוק החלפות בנהלל נולד ומהרגע הראשון היה ברור לי שאת המנגינה הזו אסור להפסיק כך שמאז הוא קורה כל שבת אחרונה של החודש כבר שנתיים וחצי!

לשוק הראשון הגיעו 50 איש, לשני 70 לשלישי 150 ואח"כ התייצבנו על כמה מאות. מאחורי הנתונים המספריים מתגלה עולם ומלואו...התכנים האנושיים מגוונים.

חתך סוציו אקונומי רחב מאד... היפים שבאים בטרמפים, רוכבי ג'יפים דנדשים מפוארים, מעמדות שונים מקורות שונים, מרחבי הארץ באו ומרחבי תבל.

חתך עדתי-לאומי מפתיע, בני כל הדתות (לצערי את אלו שלא נוסעים בשבת פספסנו למרות שללא מחמירים שבינם הצעתי לעשות איתנו שבת) תושבי עיירות פיתוח וקיבוצים, אזור גוש דן והגולן אנשי חומר ואנשי רוח, רודפי בצע ומחפשי תשובה מכל וכל על נשם וטפם וחפציהם המיותרים.

כאלה שבאים רק לקחת, כאלה שרק באים לתת. וכאלה שזוכרים לשאול ולאזן קבלה ונתינה, עיקר וטפל.

כל חודש

כל חודש

המשפחה שלי כבר כמעט חתכה ורידים, מה היא עושה עם הזבל של כולם ואני עשיתי את זה (ולפעמים גם היום אני שואלת למה?) אבל הפעם עשיתי כבר ממש לא לבד, מהר מאד הבנתי שהידיעה על השוק, ההכרזה על קיומו מקיימת הרבה ממנו.

ההבנה שמדובר בגנראטור אמיתי ושיש פה אפשרות להשפיע על הרבה אנשים ביחסית מעט מאד זמן, כסף ועבודה הייתה ברורה. כל שוק גילה דבר חדש, מחזורים של חודש קבועים עם נקודת התייחסות ברורה היוו מסגרת לתהליכים פנימיים. המפגש האנושי האינטנסיבי הזה על כל גווניו תבע התפתחות, התייעלות, תכנים, יציבות, סבלנות וחמלה, הצבת גבולות ורצון לעצמי. חוסר תשומת לב לאחד המרכיבים היה כמו סדק בסכר. ההתמודדות עם הכאן והעכשיו הייתה כורח המציאות ואיתה משהו נפתח לעולם.

המקום הזה של לקבל, לחטוף, לתת, לגנוב, להגיש, לעזוב, להשליך, לאהוב היה מפגש שלי עם עצמי באמצעות כל מה שפגשתי.

זה בעצם גם מה שעשיתי כל השנים כתחקירנית.

השוק הזה משנה אותי, הרקמה שאני רוקמת נהיית צפופה יותר, העבודה במקביל בחדשות הוט בצפון כתחקירנית, כתבת ומגישה רק מעשירים אותה, הכרויות עם אנשים עולות שלב ברמת התקשורת, נכנס חופש גדול יותר, הילדים שלהם גדלים מחודש לחודש, גם אני.

בעבודה על אתר אינטרנט לגלריה והשוק אני רוצה לקרוא לו "יש מאין" ומחפשת את המקור הקדום ביותר לצירוף ופוגשת את שירת "כתר מלכות" של רבי שלמה אבן גבירול מימי הביניים בספרד, זהו שיר הלל לאלוהים הנקרא בתקופה של בין המצרים וביום כיפור שזה קטע ממנה:

אַתָּה חָכָם וּמֵחָכְמָתְךָ אָצַלְתָּ חֵפֶץ מְזֻמָּן /
כְּפוֹעֵל וְאֻמָּן,
לִמְשֹׁךְ מֶשֶׁךְ הַיֵּשׁ מִן הָאָיִן /
כְּהִמָּשֵׁךְ הָאוֹר הַיּוֹצֵא מִן הָעָיִן.
וְשׁוֹאֵב מִמְּקוֹר הָאוֹר מִבְּלִי דְלִי /
וּפוֹעֵל הַכֹּל בְּלִי כֶלִי וְחָצַב וְחָקַק /
וְטִהַר וְזִקַּק,
וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע /
וְאֶל הַיֵּשׁ – וְנִתְקַע /
וְאֶל הָעוֹלָם – וְנִרְקַע.

("כתר מלכות" רשב"ג )

הטקסט הזה משנה אותי ואיתו משתנה ההבנה של המושג יש מאין, משתנה ההבנה שיצירת יש מאין היא תכונה המיוחסת לאלוהים, יכולת בריאה...אנחנו שחיים בעולם החומר יוצרים יש מיש אבל אולי בין "אני" ו"אין" בעצם אין הבדל? (אותיות א.נ.י) ואולי "מאין יבוא עזרי?" הוא מאני יבוא עזרי? ואולי כשאנחנו יוצרים את היש מהאני אנחנו מתקרבים לסיבה שאנחנו כאן?

אני מתחילה לעשות מיחזור לפני שנה, צעדי תינוק, הקומפוסט שלי מגוחך, אני מתביישת לשאול איך עושים את זה ועושה (היום אני יודעת) את כל הטעויות האפשריות, אימא שלי שוב רוצה שאני אלך ללמוד משהו (בפולנית קוראים לזה "בזבוז") אחותי רוצה ללמוד עיצוב פנים בוויצ"ו ונפתחת שם מגמה של בנייה ירוקה...אין לה רישיון, אנחנו נוסעות ביחד אני שומעת ומתאכזבת חוזרת הביתה ומתחילה לחפור בגוגל מהר מאד אני מוצאת את עצמי צוללת על מוזאיקה בגוונים של כחול של ציפור בקיר אדמה (לימים אגלה כי בחורה בשם שרה עשתה אותה, אני מקווה שיום אחד גם ניפגש). זה האתר של המרכז לאקולוגיה יצירתית בקיבוץ לוטן. אני מתרגשת.

מתרגשת יותר כשאני מגלה קורס בן 3 חודשים של אקולוגיה מעשית בשיתוף עם ארגון הכפרים האקולוגים והאו"ם ואפילו יש אפשרות למלגה. 

מאותו הרגע ואילך אני כבר בתעלת הלידה נדחפת אל לוטן כבמטה קסם, בעיות מוצאות את פתרונן, אני מספיקה להכין כל מה שרציתי, מתפטרת מהעבודה בחדשות ומודה לכלכלה הישראלית שתבעה את המושג שוטף +30 שמאפשר לי שתי משכורות קדימה, כשאחזור אשבור את הראש, עשיתי את זה כבר מיליון פעמים קודם.

בלוטן קורים כמה דברים

הראשון אני פורצת בבכי מרוב אושר בשבוע הראשון.

אחרי הראשון זה הכול כלים, חומרים ויסודות, משאבים אינסופיים ולבסוף הבנה של המתנה הגדולה מאד הזאת על כל גווניה ובעיקר הגוונים שאתם מחליטים לראות.

לצד הלימודים התיאורטיים והמעשיים של חקלאות אורגנית ובנייה אקולוגית מתבהרת הבנה נוספת שקיימת לי חובה מוסרית לחלוק את המשאבים העומדים לרשותי עם כמה שיותר אנשים שמעוניינים להתנסות או לחיות על פי אותם העקרונות בעיקר כשמדובר בשטח גדול כמו המשק המוזנח הזה בנהלל.

בסימבוליות רבה אני חוזרת אל המעגל ליישם מעגלים טבעיים ופנימיים בצורה של אקולוגיה יישומית ומקימה את "יש מאין" חוות פרמקלצ'ר (תרבות חקלאית ברת-קיימא) ומזמינה אליה לעבוד ולחיות איתי כל מי שאני פוגשת. הגרעין הראשוני באופן טבעי הוא אנשים שאני מכירה במהלך הקורס שהופכים להיות המשפחה החדשה שלי, שותפים לדרך ולחזון.

לפני שנסעתי ללוטן עלה הרעיון להקים מרכז קבע של יד שנייה שיקיים סדנאות של עבודה בחומרים ממוחזרים ויקדם ערכים של מיחזור, תודעת שפע וצרכנות שפויה. חשבתי לפתוח אותו בשיתוף פעולה עם ביה"ס התיכון בנהלל, עבדתי עליו עם קוצ'רית מטעם מט"י מספר חודשים. אחרי לוטן היה ברור שאני עושה את המרכז אצלי על מנת להעביר קבוצות את חוויית השוק, ללמד את אפשרויות סחר החליפין, שיתופי הפעולה והשפע שהוא מנת חלקנו בעולם הזה כמצב נתון.

כשעבדתי על רעיון המרכז לביה"ס חשבתי על בסיס כלכלי שיאפשר את החזון, כשחזרתי החלטתי להקים את החווה כתומכת ומאפשרת את הקמת המרכז. התחלנו בעבודה על הגינה והבית על מנת שיוכלו להזין ולהכיל מספר גדול יותר של אנשים תוך הוצאה כספית מינימאלית, משכורת לא הייתה לי ובטח לא כסף לשלם לאנשים שיעבדו איתי. קניית חומרים והזמנת בעלי מקצוע גם לא הייתה על הפרק. התחלנו עם זרעים שהבאנו מלוטן והרבה כוונות טובות.

החווה היום בת 8 חודשים.

דף הבית